אסופת סיפורים קצרים ונובלות מאת תמרה חלוצי

"תמרה יקרה, קראתי עכשיו את "עונת המעבר" ואת "אוקסיטוצין". אני נהנית מכל שנייה. המכתב לפסיכולוגית נוגע מאוד, ובתור פסיכותרפיסטית אני יכולה להגיד שהייתי מאוד מתרגשת לקבל מכתב כזה ממטופלת, כל כך זך בכנותו. כאב לי בריאות כשהוא מצא את עצמו נוחת בפח 🙁 המונח "אליי" פשוט גאוני. אני שומרת לעצמי את הזכות לגנוב אותו ולהציע אותו למטופליי. מקווה שזה בסדר מצידך 🙂 (עם מתן קרדיט כמובן). "עונת מעבר" מתבהר ברגע שהוא נגמר, וברגע הזה הוא הופך לממש נפלא בעיניי. פתאום מבינים שזו עונת המעבר של הזוגיות של רננה ואמיתי, ופתאום הרמזים ששתלת בדרך מתחברים. רננה כבר מזמן לא רוננת ואמיתי כבר מזמן לא אמיתי (אותנטי). איד נובח ומתלקח מול אמיר התמיר, שמשרטט עבור רננה פיסת נפש חדשה שניתן לשכון בה - מרגיעה ומסעירה בו זמנית. מרחב יצירה, מרחב התהוות. הוא דורש סבלנות, המרחב הזה. הוא מרחב מעברי נפשי (את וויניקוט את בטח מכירה, נכון?) המעבר מ"עונת מעבר" ל"אוקסיטוצין" טבעי. אמיר וסופיה הם שניהם סוכני מעברים, וככאלה – הם יקרי ערך מאוד עבור רננה שלא מצליחה ליצור, ורותם, שלמרות כוחות ההישרדות שבשמה, כמהה לזלוג אל המיטה, אולי אל חיבוקו המצמית של הדיכאון, אולי אל קצת מנוחה מכל המאמץ המעייף הזה שהוא חייה. משפטים שיריים שלך תופסים את עיניי ואת קנאתי. שומרת לי לקרוא את הסיפורים לאט-לאט. כה שמחה שהספר סופסוף הגיח לאוויר העולם. הכתיבה שלך נהדרת, היה שווה לחכות. חיבוק לך ולכל הרננות והרותמים שעוד אפגוש בספר."

"היי טסנו וחזרנו הישר למלחמה משוגעת… ואפילו לא הספקתי לכתוב לך – תודה על החוויה! הספר מקסים! מרגש ונוגע כמו לקרוא שיר. את כותבת כ"כ מיוחד ואחר, שובר ומלטף, כואב ועדין... יש לך נגיעה ממש אחרת. היו שם כ"כ הרבה רגעים מעוררי הזדהות... משפטים שצריכים להיות גרפיטי על קיר, מילים שנגעו בי אישית. וזה לא רק המקצוע, או הזדהות עם החוויות מסדנאות שירה (אגב זה היה גאוני שהסיפור הזה בסוף), אלא בעיקר רגעים קטנים שקשורים ביחסים, במשפחה, בהורות ובקול הפנימי שמנהל אותנו... נהניתי ממש , נשארתי עם הרבה מחשבות. את כל-כך כל-כך מוכשרת, וכל כך נעים לקרוא אותך. המון המון בהצלחה עם הספר."

"סיימתי אתמול לקרוא את ספרך הנפלא. הבטחתי להגיב והריני מוכנה ומזומנה. הדמויות שאת יוצרת חודרות לנשמה ובלתי נשכחות. אני ממש מתפעלת מהכתיבה שלך שיש בה אומץ וכנות ושאינה מתחנפת לקוראת. נדרשתי לקריאה צמודה ועמוקה, לעיתים יותר מפעם אחת, של כל סיפור (ולא רק כי אני קוראת לאט), כדי להרגיש שהסיפור מעובד כמו שמגיע לו. ופעמים רבות נותרתי בעיקר עם תחושות, אך לא תמיד עם פיענוח. אני אישית אוהבת את התחושה שהסיפור לא מתמסר אלי בקלות ושנדרשת תשומת לב לכל מילה. אני מרגישה שמתייחסים אלי ברצינות! אמרתי לך כבר שאני מתפעלת מהאופן בו את מעצבת את הדמויות. את מצליחה להעביר דמות לפעמים כמעט אך ורק דרך עולמה הפנימי ומחשבותיה, ללא התערבות של מבט מבחוץ. ואותי זה מפעים! לא יכולתי להתעלם מתחושת הבדידות, לעיתים הזרות, שעוברת בין הדמויות. בדידות, שגם היא כמו הכתיבה שלך, לא מתפשרת ולא מתחנפת, ומנסה כמה שרק יכולה להישאר נאמנה, קרובה לעצמה, גם במחיר של מרחק מהסובבים. וזה נסך בי גם הרבה עצב. הסיפורים שדיברו אלי במיוחד היו "הזוג", "מסירות", "קץ עידן המשוררים" הנפלא, "המרחק של נעמה", שהוא גם בחירה ממש מדויקת לדעתי לשם הספר, ו"זה לא סיפור אהבה" – כתיבה ארס פואטית משובחת, שמאוד התחברתי דרכה לדינמיקות המורכבות של סדנאות הכתיבה. אז ממש תודה ושפע של שבחים על הספר, וכל הכבוד גם על התעוזה לצאת איתו לאור."

"קיבלתי השבוע את הספר היפה שלך. קראתי בינתיים רק שלושה סיפורים, והם יפהפיים. אני ממש מתרגשת לקרוא את הספר, ונהנית ממנו מאד. כמה דיוק, וכמה רגישות וכמה רגש. מאד מאד יפה. זהו, אז רק רציתי לכתוב תודה, ואיזה יופי וכמה זה מרגש ומקסים וחכם. מחבקת, איה"

"בתוך שטף ועומס החיים, אני קוראת לאטי בספרך הרגיש, הנוגה, והנוגע אשר פורט על נימים עדינים של רגש וחוויות, וחושבת על הנערה שהכרתי וצמחה כך מתוך קושי וכאב, אך גם מתוך תבונה וחיות עמוקות כל כך. תודה לך שוב על שהזמנת אותי להיות חלק ממילותייך ומעולמך."

"היית איתי בטיסה... לקחתי איתי את הספר שלך, וקראתי חלק גדול ממנו. הוקסמתי כתמיד מהקול שלך ומהבחירות שאת עושה, מהיצירתיות הפואטית והלשונית, ורציתי לומר לך שנהניתי מאוד. תודה רבה על השיתוף, על היצירה, על שאת מעזה לעשות בעולם. תמשיכי!"

"ספר ביכורים יקר לליבי עד מאוד. זה ספר אמיץ ושברירי, ואם לכל ספר יש את קהל הקוראים שלו, אני מרגישה שלספר הזה נחוצים קוראים אוהבים, שידעו להתמסר למתיקות ולכאב ששלובים פה יחד במופע רגשי ומילולי נדיר. לספר יש שפה ועולם משלו, וכוח ספרותי רענן ואמיתי – אמיתי במובן של חקירה נוקבת של נושא הספר, ונביעה מתוך כתיבה כובשת ומהנה אבל לא חנפנית ובידורית. תקראו ותקראו. זה לא מה שינצח את מכונת הרעל אבל זה כן מזכיר לנו שיש טקסט אחר."

לאישה בעלת העיניים החושבות והטובות – אני שומרת קרבה עם "המרחק של נעמה", עם סיפורים שחלקם מוכרים לי במרקם ובצבע מימים אחרים; וחלקם מושכים דווקא משום זרותם, מסתוריותם ואפלוליותם הייחודית. משהו בסיפור הראשון השאיר אותי ללא נשימה. מסתורין, כמיהה, אנושיות, חומרי היצירה בהתגלמותם. לא תמיד הם קלים לצלילה, אבל משהתמסרתי הם יודעים לתגמל.

"מאוד אהבתי את הספר, במיוחד את הסיפור "הזוג", התחברתי מאוד לתחושת העצב של הסיפור. זה העלה לי חווית ילדות סביב ריבים בין ההורים או פרידות של ההורים, אליהן הייתי חשופה, וזה מאוד נגע בי. התרגשתי מאוד מהציפייה של הילדה שמישהו יבין מה היא צריכה רק במבט, מבלי שתגיד מילה. וכמה זה נוכח ברגע מול חנות הספרים, וכמה זה נעדר בסוף הסיפור כשהיא מטפסת כדי להיות בגובה העיניים של אביה והוא לא פנוי לראות. הציפורים היו כסיסמוגרף של הבית, שמאוד מחובר גם לתחושות של הילדה, והתקווה שמתעוררת שוב ושוב עם החלפת הציפורים. אהבתי מאוד את הדימויים העוצמתיים בסיפור. "תרכיז של אכזבה" יחד עם המקרר הריק התחבר לתחושה של מחסור בהזנה רגשית, או אפילו הזנה רעילה (זה הדהד את ה"חלב השחור" של צלאן). הדימוי של הצל שמתחבר לצל (דרך הרגע שבו כבר לא מתחבר...) גם משך את תשומת ליבי, יחד עם המחשבה שגם ברמה הרגשית הצל של האבא ממסך את הצל של הילדה עד לנפרדות.

"כולי צמרמורות מהסיפור הזה. אין לי כרגע מילים לתאר כמה שהוא ריגש אותי, אני מחכה אולי להצליח להביע את זה פנים אל פנים כשאראה אותך. אני דווקא שמחה שהלחנתי את המילים לפני שקראתי את כל הטקסט. לא בטוח שהיה יוצא אותו לחן אחרי שהייתי מבינה את הקונטקסט, ודווקא בגלל זה נשמר בו משהו יותר תמים שמתאים לנשמות הילדים הפנימיים של האנשים ברכבת. אני קוראת את הסיפור עוד פעם ומבינה שאצטרך לקרוא כמה פעמים לפחות כדי להפנים עוד ועוד ממנו."

"סיפורים קצרים ונובלות, ובמקרה זה שירה בפרוזה: אני יכולה לדבר על המאקרו, על מרחק ועל קרבה, על להיות בלי להימחק ולגעת בלי להתערבב. אבל הדבר הכי יפה הוא לא במאקרו אלא במיקרו, בשפה, כתיבה אינטליגנטית ורגישה, פרוזה שיכולה לכתוב רק משוררת. אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה."